תסמונת גילברט, הידועה גם בשם תסמונת ז'ילבר, היא בעיה תורשתית שמתבטאת בצהבת מפושטת בחלקי הגוף השונים. התסמונת לא נחשבת לנפוצה למדי וניתן למצוא אותה בקרב 5%-7% מכלל האוכלוסייה.
מקובל להתייחס למצב זה כאל "תסמונת" ולא בתור "מחלה" כיוון שברוב הגדול של המקרים, ההסתמנות הקלינית היחידה של המחלה היא צהבת ברקמות הגוף, ופרט לכך אין בעיה כלשהי והאדם הלוקה בתסמונת לא מרגיש רע.
מה מקור ההפרעה והאיזה מנגנון היא פועלת?
כאמור, מדובר בבעיה תורשתית הנוצרת בעקבות חוסר, או תפקוד לקוי של אנזים בשם גלוקורניל טרנספראז שפועל ברקמת הכבד.
תפקידו של האנזים הוא להפוך את מולקולות הבילירובין למסיסות, ובכך לאפשר להן להתפנות בשתן ובצואה.
בילירובין הוא אחד מתוצרי הפירוק של תאי הדם האדומים. תאי דם נוצרים ומתים כל הזמן וכאשר תא דם אדום מת, תוצרי הפירוק שלו מובלים אל הכבד שם נעשה בהם שימוש מחדש או שהם עוברים תהליך שמאפשר להם להיות מפונים מהגוף. הבילירובין כאמור הוא אחד מתוצרי הפירוק של הדם אך בצורתו הראשונית הוא קרוי "בילירובין בלתי ישיר" והגוף אינו מסוגל לפנותו כך. כאשר הבילירובין מגיע אל הכבד, האנזים גלקורניל טרנספראז מצמד למולקולת הבילירובין מולקולה נוספת שהופכת אותו למסיס יותר במים. תהליך זה יוצר "בילירובין ישיר" שמסוגל להתפנות דרך המרה אל הצואה או דרך הכליות אל השתן.
כיצד מאבחנים את התסמונת?
התסמונת מאובחנת על ידי מדידה של רמת הבילירובין הבלתי ישיר בדם. באנשים בריאים הרמה אמורה להיות נמוכה מ-20 יחידות ואילו בקרב החולים הרמה נעה בין 20 ל-90. בנוסף, היחס בין רמת הבילירובין הבלתי ישיר לבין הבילירובין הישיר עולה.
כמובן שיש לשלול סיבות אחרות למצב זה כמו מחלות כבד, חסימה בכיס המרה או אנמיה המוליטית.
מה קורה כאשר האנזים לא עובד?
במרבית האנשים עם תסמונת גילברט אין חסר מוחלט בפעילות האנזים אלא פעילות ירודה שלו. פעילות ירודה של למעלה מ-70% מסך הפעילות התקינה של האנזים, מתבטאת בהסתמנויות הקליניות של המחלה.
יחד עם זאת, יתכנו מקרים בהם אנשים לוקים בתסמונת גילברט אך כלל אינם מודעים לכך היות והאנזים שלהם לא פגוע במידה רבה עד למצב בו רואים סימפטומים.
באופן כללי, פעילות ירודה של האנזים מתבטאת בכך שיש רמות גבוהות של בילירובין בלתי ישיר בזרם הדם – מצב כזה קרוי בשפה הרפואית "היפרבילירובינמיה". בילירובין זה נוטה לשקוע ברקמות הגוף השונות. לבילירובין יש תכונה מיוחדת שמאפשרת לו להקנות צבע – כך לדוגמא הוא תורם ליצירת צבעו של השתן וצבע הצואה. כאשר הבילירובין שוקע ברקמות השונות הוא הופך אותן לצהובות ומכאן הסימפטום הנפוץ ביותר של התסמונת והוא הצהבת.
במרבית המקרים מדובר בצהבת קלה בלבד שאין לה חשיבות קלינית רבה אצל מבוגרים בריאים. הצהבת מופיעה בעור ובלובן של העיניים והיא יכולה להחמיר במצבים כמו מתח נפשי, מחלת חום, צום ושתיית אלכוהול. פעילות גופנית מבוקרת אינה אמורה להביא להחמרה של הצהבת במצב תקין.
האנזים האחראי לצימוד הבילירובין קשור גם ביכולת של הכבד לפרק ולפנות מהגוף תרופות מסוימות, ולכן בקרב חלק מהאנשים הלוקים בתסמונת יש להקפיד על קבלת מינונים מתאימים של תרופות המכילות פראצטמול (כמו למשל אקמול). השפעה נוספת שיש לתסמונת היא על התרופה הכימותרפית "אירינוטקן" שעוברת גם היא פירוק על ידי האנזים הפגוע. אנשים המקבלים טיפול באירינוטקן וסובלים מסתמונת גילברט, עלולים לסבול מתופעות לוואי כמו שלשולים ונויטרופניה בשכיחות גבוהה יותר.
אנשים הלוקים בתסמונת גילברט מדווחים לעיתים על תופעות נוספות כמו עייפות כרונית, קושי בריכוז, אובדן תיאבון, ירידה במשקל ועוד. מחקרים שנעשו בנושא לא הצליחו למצוא קשר מובהק בין המחלה לבין התסמינים הנ"ל.
מחקרים שנעשו על התסמונת הראו ממצא מפתיע ולפיו אנשים שלהם תסמונת גילברט ורמות גבוהות במקצת מהנורה של בילירובין, הם פחות מועדים לסבול מתחלואה לבבית מאשר אנשים שאינם לוקים בתסמונת.