בתהליך הבליעה והעיכול, האוכל עובר בגוף מהוושט לקיבה דרך התעבות שריר קטנה בקצה הוושט, הנקראת גם הספינקטר (הסוגר) הוושטי התחתון. סוגר זה נועד לאפשר מעבר חד כיווני בלבד של אוכל – מהוושט אל הקיבה.
הקיבה והוושט הם שני איברים בעלי סביבה ביולוגית שונה בתכלית. בקיבה שוררת חומציות גבוהה ביותר, הדרושה לעיכול כימי ראשוני של המזון. חומציות זו יכולה להזיק לתאים אחרים, שאינם בנויים לסבול אותה באופן תקין.
כאשר מתעוררת בעיה במעבר הוושט – קיבה, למשל בעקבות היחלשות של הסוגר הוושטי התחתון, יכול לעבור תוכן קיבה כלפי מעלה, לכיוון הוושט.
תופעה זו מכונה ריפלוקס, או בקיצור רפואי מקובל GERD. ריפלוקס הוא גורם ראשון במעלה לסימפטום המוכנה צרבת. החומציות של הנוזל הקיבתי פוגעת בציפוי התאים הפנימי של הוושט, וגוררת תחשות אי נוחות.
מלבד התחושה הלא נעימה, חשיפה ממושכת של הוושט לחומציות קיבתית גורמת לשינויים תאיים, המכונים "וושט על שם ברט". מצב זה הוא מצב טרום סרטני מסוכן.
טיפול נוכחי בריפלוקס קיבתי
רפלוקס קיבתי שכיח ביותר, ואחוז ניכר מהאוכלוסייה סובלים מצרבות בעקבות ריפלוקס. למרבה המזל, יש היום שפע של תכשירים יעלים בטיפול כנגד המחלה. התרופות מהדור הישן כוללות בעיקר תרופות המפחיתות את השפעת ההיסטמין על הקיבה, על ידי חסימת הקולטן שלו.
עודף היסטמין מעודד יצירת חומצה בקיבה, ולכן תרופות אלו מפחיתות את החומציות. תרופות מהדור החדש שניתנות לטיפול ברפלוקס הן תרופות המכונות Proton pump inhibitors, ובקיצור PPI's. תרופות אלו חוסמות משאבה חשובה בתאי הקיבה שאחראית על יצירת החומצה והפרשתה. חסימה זו מונעת גם היא את החומציות הרבה בקיבה, ולכן מפחיתה את הנזק שיכול להיגרם לוושט.
תרופות מקבוצת ה –PPI's (למשל: לוסק – אומפרדקס) הן תרופות שימושיות מאוד, הנרשמות גם במצבים אחרים, מלבד רפלוקס קיבתי. הן נחשבות בטוחות למדי, ותופעות הלוואי שלהן מעטות מאוד (ייתכן שהן מעלות סיכון לאוסטיאופורוזיס ודלקת ריאות בקהילה). למרבה הצער, גם תרופות אלו אינם עוזרות לכל החולים, וקיימת אוכלוסייה בלתי מבוטלת של חולים הסובלים מרפלוקס שנדרשים לטיפול נוספים.
טיפול חדשני – מכשיר מגנטי כנגד ריפלוקס
מחקר חדש שפורסם באחרונה בכתב העת הרפואי היוקרתי The New England Journal of Medicine ניסה לבחון את היעילות והבטיחות של שימוש במכשיר חדשני, שנועד לתת מענה לחולים שלא מגיבים באופן מספק לטיפול הקיים היום כנגד רפלוקס קיבלתי, ובעיקר תרופות מקבוצת ה–PPI's. במחקר נעשה ניסיון להיעזר במכשיר מגנטי כדי לחזק את הסוגר התחתון של הוושט, וכך למנוע את מעבר התוכן הקיבתי כלפי מעלה.
לצורך המחקר נבחרו 100 חולים שסבלו מריפלוקס בלתי נשלט תרופתית, והם נבדקו לפני ואחרי הטיפול במכשיר. הבדיקות שעברו החולים כללו הערכה של החומציות בוושט, ככלי להערכת הנזק והרפלוקס הקיבתי. החוקרים ביקשו לבדוק האם המכשיר המגנטי יכול להפחית את החשיפה לחומצה ב–50% או יותר, או להפוך את החומציות בוושט לתקינה. בנוסף, בחנו החוקרים האם הטיפול מפחית את השימוש בתרופות מסוג PPI's, והאם מופיע שיפור באיכות חייהם של החולים.
החוקרים מצאו, שאצל 64% מהחולים הושגו המטרות העיקריות של הטיפול (הפחתה משמעותית בחשיפת הוושט לחומצה). אצל 93% מהחולים נצפתה גם ירידה בשיעור השימוש בתרופות, ואצל 92% נצפה שיפור משמעותי במדדים של איכות חיים. תופעות הלוואי העיקריות של השימוש במכשיר כללו קשיים בבליעה (דיספאגיה), שהופיעה אצל שני שליש מהחולים לאחר הניתוח להנחת המכשיר, ואצל 11% מהחולים לאחר שנה. אצל 6% מהחולים תופעות הלוואי גרמו להוצאת המכשיר מוקדם מהרצוי.
נראה שלטיפול חדשני במכשיר זה יתרונות והצלחות לא מעטים, והוא יכול להוות פריצת דרך של ממש בתחום. למרות שהתרופות הניתנות היום יעילות למדי, ייתכן שבעתיד הלא כל כך רחוק טיפול הבחירה בחולים הסובלים מרפלוקס בדרגת חומרה בינונית עד קשה יהיה מכשיר לחיזוק הסוגר. ייתכן שמכשיר זה יחסוך טיפולים תרופתיים רבים לאורך זמן, וישפר את איכות חייהם של החולים.
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
טיפול בגלי רדיו לתסמונת על שם ברט בושט – עד כמה הטיפול יעיל?