דליפת צואה היא תסמין הגורם לפגיעה משמעותית באיכות החיים של הסובלים ממנו, כאשר הפגיעה באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. דליפת צואה פוגעת בהערכה העצמית, בתחום ההיגיינה האישית, בפעילות החברתית וכמובן שגם בתחום המיני.
יש לציין כי לא בכל המקרים מדובר על חוסר שליטה מוחלט על הסוגרים, שכן במקרים מסוימים מדובר על אובדן בלתי רצוני של גזים בלבד או על דליפת כמויות קטנות מאוד של צואה. עם זאת, לרוב נהוג לאבחן דליפת צואה כאשר מדובר בדליפה של עשרה סמ"ק צואה לכל הפחות. בכל מקרה וללא קשר לכמות הצואה הדולפת, ישנה חשיבות עליונה להתייחס לתסמין זה ולטפל בו סמוך ככול האפשר למועד האבחון.
מה הם הגורמים לדליפת צואה?
ישנו מגוון רחב של גורמים לדליפת צואה, כשבין היתר מדובר בגורמים הבאים:
- קרע בספינקטר האנאלי בלידה – אחד מגורמי הסיכון המשמעותיים ביותר הרלוונטיים לנשים הוא קרע בספינקטר האנאלי, המתרחש בעיקר במהלך לידה ראשונה (הסיכוי לנזק זה נמוך בצורה משמעותית בלידות הבאות בהשוואה ללידה הראשונה).
- פגם מבני בסוגר פי הטבעת – פגם אנטומי בסוגר השולט בהפרשת הצואה מן הגוף יכול להיות תוצאה של ניתוח טחורים, ניתוח להסרת גידול סרטני באזור וכפי שציינו, טראומה שהתרחשה בלידה.
- פיסטולה – במקרים מסוימים דליפת הצואה מתרחשת לא דרך פי הטבעת אלא דרך איבר אחר. מצב זה יכול להתרחש כאשר נוצרת פיסטולה בין המעי לנרתיק, לפרינאום או אפילו לדופן הבטן. במקרה זה תיתכן אף דליפת צואה דרך העור באזור הבטן.
- בעיות עצביות – בעיה בעצבים המעצבבים את הסוגרים באזור פי הטבעת עלולה בהחלט להוביל לאי שליטה על היציאות. בעיות עצביות יכולות להתרחש כתוצאה מטראומה במהלך הלידה, פריצת דיסק הגורמת לנזק עצבי בחוט השדרה, מחלה ניוונית של העצבים השולטים בשרירים ועוד.
- אנקופרזיס – אנקופרזיס הוא המושג המתאר דליפת צואה המתרחשת בילדים לאחר שנגמלו מחיתולים. בילדים הדליפה יכולה להתרחש בעקבות התאפקות ממושכת המבוצעת באופן מכוון, עצירות ועוד. באופן כללי, כאשר הגוש הצואתי נמצא זמן רב מדי במעי הגס, תכולת המים שבו נספגת בגוף והגוש הופך ליבש וקשה. בעקבות זאת ההטלה של הצואה גורמת לכאב ועלול להיווצר מעין מעגל אכזרי שבו הילד נמנע מללכת לשירותים כיוון שהוא מפחד מהכאב הצפוי. ההימנעות מההתרוקנות מובילה להתקשות של הגוש הצואתי ולהחמרת הכאבים וחוזר חלילה. במצבים קיצוניים, הצואה המתגבשת במעי הגס עלולה להרחיב את החלחולת ולכן הצורך להתרוקן נעלם. בסופו של דבר, צואה רכה המגיעה למעי הגס מתחילה לדלוף מהמרווחים שבין גוש הצואה הקשה לבין הדופן הפנימית של צינור העיכול.
מה הם התסמינים של דליפת צואה?
בגדול נהוג לדרג את מידת החומרה של הדליפה על סקאלה בת חמישה שלבים, הנעה בין שליטה מוחלטת ביציאות אך חוסר שליטה על הגזים, לבין חוסר שליטה מוחלטת על היציאות. בתווך ישנם מצבים של חוסר שליטה על צואה נוזלית או רכה בלבד, חוסר שליטה הבא לידי ביטוי אך ורק בלכלוך התחתונים וחוסר שליטה הבא לידי ביטוי רק בזמן מאמץ.
התסמינים הנלווים לדליפת הצואה משתנים בין היתר בהתאם לגורם שהוביל להתפתחות הבעיה. כך לדוגמה ייתכן כי יתלוו לדליפה תסמינים כמו למשל כאבי בטן, דימום רקטלי, עוויתות מעיים, הקאות, אובדן משקל לא רצוני, אובדן של התיאבון, תת ספיגה ועוד. בקרב ילדים הסובלים מאנקופרזיס, ייתכן מאוד שהמטופל כלל לא יהיה מודע לכך שהוא סובל מהבעיה.
כיצד מאבחנים דליפת צואה?
בשלב הראשון של תהליך האבחון, יש למפות את כל גורמי הסיכון לדליפת צואה המהווים את מנת חלקו של המטופל, כאשר חשוב לזכור שאין זה מן הנמנע שהמאורע שהוביל לדליפת הצואה, התרחש זמן רב לפני שהבעיה הופיעה.
כך לדוגמה ייתכן שטראומה מקומית התרחשה במהלך הלידה הראשונה, אך במשך שנים רבות לא הופיע כל תסמין חריג, שכן שרירי רצפת האגן הצליחו לפצות על הנזק. עם זאת, במהלך השנים השרירים נחלשו באופן טבעי עד שבשלב מסוים לא יכלו עוד לפצות על הפגיעה.
בנוסף, לא אחת יש לבצע בדיקת מנומטריה אנו-רקטלית המאפשרת לקבל מידע בנוגע לרמת התפקוד של הסוגר האנאלי על ידי מדידת הלחצים שמייצרים השרירים המרכיבים את הסוגר בזמן כיווץ ובזמן מנוחה.
בדיקות נוספות שייתכן שייכנסו לתמונה בשלב מסוים במסגרת תהליך האבחון הן בדיקת שיקוף של הרקטום בזמן התרוקנות הנקראת דפקוגרפיה, רקטוסקופיה או קולונוסקופיה המאפשרות לשלול דלקת במעי או גידול ממאיר במעי ובדיקת אולטרסאונד אנדו-אנאלי המסייעת להערכת השלמות של הסוגר.
איך מטפלים בדליפת צואה?
הטיפול בדליפת צואה משתנה בהתאם לגורמים שהובילו להתפתחות הבעיה ובהתאם למידת החומרה שלה ולכן הטיפול מותאם באופן אישי לכל מטופל ומטופל. במקרים הקלים ניתן יהיה לחזק את שרירי רצפת האגן ולשפר את השליטה בסוגר האנאלי באמצעות תרגילי פיזיותרפיה של רצפת האגן בשילוב ביופידבק, במקרים אחרים ניתן יהיה לפתור את הבעיה על ידי הזרקת חומרים שונים לשריר הסוגר ובמקרים שבהם מתברר כי מקור הבעיה הוא נזק בשרירי הסוגר, ייתכן כי לא יהיה מנוס מלטפל בבעיה בניתוח.
ישנם מספר ניתוחים המיועדים לטפל בדליפת צואה, כשבין היתר מדובר בניתוח למתיחת השריר הפובורקטליס, ניתוח שבו מתקנים את הקרע בשרירי הסוגר, ניתוח שבו משחזרים בצורה מלאכותית את הסוגר של פי הטבעת ועוד.